באפיסטית לשעבר

התסכית-זמר הקומי המופלא שלנו חוזר להופעת אורח אחרונה לפני שהוא הופך למחזמר מלא שירים, ריקודים והפתעות חדשות באייקון. זו ההזדמנות האחרונה לראות את ניר קיטרו ולי נשרי משחקים בזומבי.קון 2010. בואו לראות! אני מבטיחה שיהיה מצחיק, מרגש, שיהיו שירים נהדרים של סתיו ומשחק ושירה מופלאים של השחקנים שלנו.

ועוד בכנס המגניב לגמרי פאן.קון - סדנת כתיבה שלי ושל יעל, הרצאות של דוקטור לנדסמן המקפצצת ושל קרן אמבר המגניבה, מעגל מספרים סיפורים, משחק ברון, סדנת בזק קומית של ליאת להרמת כנסים, דיבייט קומי, פילקים, משחקי תפקידים, גורודין, אה, וכבר אמרתי זומבי.קון 2010?

יאי!

אנחנו עובדים על הפקה חדשה וממש ממש מגניבה לעולמות, זומבי.קון 2010. תסכית-זמר (מחזמר אודיו) בן שעה, העוסק בזומבי צעיר שנוסע לכנס זומבים. העבודה עד כה היא הנאה צרופה (חוץ מהרגעים בהם אני סובלת מתסביכי "אני לא מוכשרת", בערך פעמיים בשבוע). ארבעה אנשים, כל אחד יודע משהו וקצת בתחום שלו, שמיישמים את הניסיון הקולקטיבי שלהם כדי ליצור משהו חדש, קל יותר להפקה, כיפי לקהל, וכיפי לנו. העבודה קשה, יש חיכוכים כמו בכל קבוצה (ובהחלט כמו בכל פרוייקט אמנותי), אבל בסך הכל, אני מרגישה שהיום אני עובדת על משהו שלם יותר, יפה יותר, מגניב יותר בדרכו מכל מה שעשיתי בעבר.
ובכל זאת, כשאני משוטטת לתומי באתר של עולמות ונופלת משום מה על פרומו לחלום ליל קיץ של 2008, זה עושה כזה קווץ' בלב שאני כמעט נמעכת תחת המשקל. צריכים לשים על זה אזהרה. סכנה - נוסטלגיה קטלנית.
מה שמצחיק הוא שאפילו מפרומו חובבני של שלוש דקות אני עדיין יכולה לראות בעיקר את כל הדברים שהייתי עושה יותר טוב היום. שורות קטנות שאפשר לשפר, המון עבודה על דיקציה ומיקומי במה ביחס לאמצעי ההגברה, יציאות וכניסות, הבעות, תנועות ושפת גוף, הערות בימוי שהיו משנות דברים קטנים אבל חשובים.
ומה שעצוב הוא שלא בטוח שגם אם אי פעם ארצה (בהרכב קצת שונה של שחקנים, בלי ספק) להרים את זה שוב בעתיד, כנראה שעם כל המגבלות של זכויות היוצרים כרגע, חלום ליל קיץ עשוי להיגנז.

ניסיון באינדוקס, בהדרכת הגורו יעל פורמן:
בקונדיטוריה של ההורים שלי, קונדיטוריה חגית המהוללת, ניתן להשיג עוגות, עוגיות, ארוחות בוקר, קישים, ועוד מלא דברים טעימים. נסו ותראו בעצמכם. :)

אה, כן, הם גם מחפשים עובדים!

אבל זה מה שקורה כשאין זמן לעדכן את הבלוג שלך.

היה יהיה - הידוע גם בכינויו השנתון, הוא אנתולוגיה של סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה, הכוללת את סיפוריהם של כמה מהכותבים הטובים בז'אנר בישראל, לטעמי. הסיפור שלי שמופיע באנתולוגיה הוא סיפור קצרצר המשתרע על 23,500 מילים וקצת... הכי ארוך שכתבתי עד היום, ואם אהוד היה ממשיך לבקש שכתובים יש סיכוי שהיינו מגיעים לספר. ;) היה כיף. באתר המקסים שיצרה יעל אפשר למצוא בין השאר גם את ההקראות שערכה קבוצת מספרי הסיפורים בהשקת האסופה באייקון.

ואגב קבוצת מספרי הסיפורים - אם עוד לא שמעתם, יש לנו תסכית חדש (כבר לא כל כך חדש): המטלית, מאת קרן לנדסמן. מבוסס על סיפור אמיתי. לא באמת. טוב, אולי קצת. מבוסס על אתר אמיתי, בכל מקרה... כרגיל, לתסכית מלווה פוסט בבלוג שלנו שהפעם אני כתבתי.

אה, כן, אני רמת גנית עכשיו. האימה. לבקשת הציבור, אני ארכז בקרוב בפוסט בבלוג את סטטוסי רמת גן מהפייסבוק שלי. :)

"תשכח ימיני", מאת יעל פורמן, תסכית מקורי העוסק בסובלנות. עכשיו באתר שלנו, storytellers.co.il

קאסט משובח, מוסיקה משובחת, אפקטים משובחים, וכו'. :)

עוד על נסיבות כתיבת התסכית בבלוג שלנו.

קריעת תחת של חודשיים באה על סיומה סוף סוף. אני אשמח אם תקשיבו, וכמובן אם תפיצו ותפרסמו אצלכם.
http://storytellers.co.il

איך אני? אין לי זמן לכתוב, בתור התחלה. אנחנו מקליטים או עורכים תסכיתים פעמיים-שלוש בשבוע, בדרך כלל עד שעות מאוחרות, וכמעט לא נשאר זמן לשום דבר אחר. אני לא מתלוננת - זה כיף, אני עובדת עם אנשים מוכשרים בטירוף שזה כבוד ענק בשבילי שהם רוצים לעבוד איתי, ובטווח הרחוק אני מאמינה שזה יקדם אותנו מקצועית. עצם השיחה על הטווח הרחוק היא כיפית - מספרי הסיפורים הוא פרויקט שיכול להימשך כל עוד אנחנו רוצים בזה. אין לו דדליין או תאריך שאחריו אין כלום, כמו בהפקת מקור, והעבודה כל כך מגוונת שלא סביר שאי פעם ימאס לי ממנה: כתיבה, עיבוד, שכתוב, עריכת תסכיתים, בימוי, הקשבה, בחירות שונות בתחום העריכה... יש בזה גם הרבה עבודה סיזיפית, כמו שהיה במקרה של תסכיתי פרס גפן. ועל זה כבר פירטתי עוד בבלוג של מספרי הסיפורים. לכו לקרוא. ולהקשיב, כמובן. שחקנים, כותבים וכו' - אתם יודעים לאן לפנות.

עד לנקודה זו, לא היתה שנה יפה, נאורה וחגיגית מזו לגאווה בישראל. מצעד הגאווה הפך השנה רשמית לשבוע הגאווה, ואחר כך לחודש הגאווה במסגרת שנת המאה לתל-אביב-יפו. בעלון הצבעוני לעובדים שקיבלנו בעירייה המסר הועבר בצורה ברורה: הקהילה הגאה היא חלק רשמי מהעיר, חלק רשמי מחגיגות המאה. יותר מתמיד, היא בעצמה סיבה לחגוג.

וכמה שחגגו. כספי ציבור נשפכו. הפנינגים, פסטיבלים, מצעדים, חתונות. כל העיר נצבעה בצבעי הקשת. פליירים פוזרו בכל פינה, אי אפשר היה להביט ימינה ושמאלה מבלי להיתקל במסיבה גאה. והמרכז הגאה, כמובן, התות שביוגורט התל-אביבי, צבעוני וחדש ובנוי לתלפיות ועומד על תילו ללא בושה בגן מאיר, במרכזה של המטרופולין הגדולה, כמו סמל לחטאיה ועוונותיה וחיי הפריצות שהיא מנהלת, כמו עצם בגרונו של כל מי שמחפש סיבה לשנוא.

בסוף החודש תמלא שנה לעבודתי בעיריית תל-אביב-יפו כעורכת תוכן אתר האינטרנט העירוני. רוב הזמן, אני מרגישה כלפי העבודה שלי כמו רוב האנשים. היא בסדר, כזה. לפעמים נחמדה יותר, לפעמים פחות. עוזרת לשלם את שכר הדירה. אחת הפעמים היחידות בהן הרגשתי קצת יותר מזה היה לפני כמה חודשים, כשהעבירו אליי עדכונים לעמוד המרכזים הקהילתיים, והיה שם מרכז חדש. המרכז הקהילתי הגאה. שם, כתובת, טלפון. זה הכל. התחלתי להתעניין אם אולי שווה לפרסם קצת יותר מזה. בכל זאת, המרכז הראשון, היחיד, בארץ כולה. דיברתי עם האחראי על המרכזים, עם האחראי על פניות הציבור ועם נציג המרכז. היתה היענות מדהימה. תוך חודש הרמנו, בשיתוף בכירים בעירייה ואנשי המרכז עצמם, עמוד ייצוגי לקהילה הגאה בתל-אביב-יפו. רק עמוד, אמנם, עם כמה תמונות וכמה לינקים - הטכנולוגיה של האתר העירוני לא ממש מאפשרת יותר מזה. ובכל זאת, עמוד אמיתי, שלי היה חלק מרכזי ביצירתו. הרגשתי גאה בהישג הקטנטן הזה.
http://www.tel-aviv.gov.il/Hebrew/Community/Community/gays.asp

אני לא יכולה להתנער מהתחושה שמישהו ניסה להגיד לי משהו. לא לאנושות, לא לישראלים, אפילו לא לקהילת הגאווה. לי, אישית. לזו שדחפה דברים שחשובים לה, אבל לא הלכה אף פעם למצעד בירושלים כי זה רחוק. לזו שניהלה קרב צרחות עם מתכנת שעובד איתה בגלל ההומופוביה שלו, אבל רוכבת עם הדייקס און בייקס כי זה כיף. לזו שחלמה, לפני יותר משנה, שחרדי נושא נשק מתפרץ לחזרה גנרלית של "חלום ליל קיץ" ויורה בכל הגברים שעל הבמה, אבל צוחקת עם כולם כשהיא מספרת על זה, כי כמה שזה היה מפחיד ונוראי בסיוט (וזה היה מפחיד ונוראי. אני זוכרת את ניר קיטרו נופל על הברכיים עם חור בחזה, מדמם על כל המחוך היפה של ורד), זה רק חלום רע, אחרי הכל. זה לא באמת יכול לקרות.

אתמול בלילה, במרכז הגאה, הבטתי סביבי באנשים האלו, שעמדו יחד בשתיקה של כאב ופחד ובלבול. כל עוד התכנסנו התכנסות ספונטנית, וצעקנו צעקות ספונטניות וצעדנו צעדה ספונטנית, לא היה צריך לחשוב. לא היה צריך להתמודד עם המשמעויות. ועכשיו נוצרה לה כרוניקה של אבל ידוע מראש: אנשים מסתובבים חסרי מעש, הרבה חיבוקים, הרבה עיניים דומעות, נאומים שנדמו ריקים מתוכן (כי אלו מילים יכולות לעזור), וויכוחים וצעקות, וניסיונות לחשוק שיניים ולהיזכר שיש אנשים שמתמודדים גם ככה עם הצער, כמה שמנסים לצחוק כדי לא לבכות, אומרים שמצעד גאווה בלילה זה דווקא רעיון מעולה. הרבה שתיקה. אנשים השוו את ההתקהלות הזו לרצח רבין. אני חושבת שהיא דמתה יותר למשפחה היושבת שבעה. משפחה מפולגת, קטנה, מלאת תככים ואמוציות, שאולי חיה לפעמים בבועה, שלא יודעת למה היא משפחה בכלל, אבל משפחה אמיצה למרות הכל. מאות אנשים קמו אתמול, באופן ספונטני וחצוף ואמיץ, והרימו דגלים וצעדו למרכז הגאה, למרות שמישהו ירה בהם, למרות שהוא עדיין יכול, למרות שאחרים יכולים. צעדת מחאה אמיתית, כמו שלא היתה לנו כבר שנים, כדי להראות שאנחנו נמשיך לחיות. לשרוד. לחגוג.

הייתי צריכה להיזכר בזה.

1. אם הדירה הנתונה היא 25 מ"ר ואין בה מקום לכלום, איך זה שיש בה מקום ל-15 ג'וקים מתחת לארונות, למיטה, למקרר, ולכל מקום אחר?
2. מי מייצר את הג'וקים כאלו גדולים? והאם זו אני, או שהם גדלים בכל שנה ובקרוב פויה תיאבק בג'וק כפול מגודלה?
3. מאיפה מגיעים הג'וקים שנופלים מהתקרה? איפה הם היו, בדיוק, במנורה?
4. איך מבדילים בין הג'וקים שזוחלים ממש מהר לג'וקים האימתניים שזוחלים ממש מהר ואז מתחילים לעוף, אלו שגם לעמוד על כסא ולצווח "מיני! תהרגי אותו! תהרגי אותו!" לא יציל אתכם מפניהם?
5. מה הטעם לצווח "מיני! תהרגי אותו! תהרגי אותו!" אם החתולה הנ"ל מפהקת בשעמום למראה גן החיות שהשתלט על הטריטוריה שלה, וחוזרת לישון?
6. אם פויה, לעומת זאת, כל כך נהנית לקטול ג'וקים (כילדה בחנות ממתקים), למה היא בורחת החוצה אחרי שלושה מהם?
7. כיצד טועה תל אביבית ממוצעת לחשוב שחמישה עשר הג'וקים שהיא רואה כל הזמן הם בעצם רק שניים שמחליפים מקום, ואיך מסמנים אותם בצבעים עליזים כדי שהמצב לא יחזור על עצמו?
8. כיצד שומרת אותה תל אביבית על שפיות דעתה כשהיא נתקלת בכל החמישה עשר גם יחד בלילה אחד?
9. מה הטעם בריסוס נגד ג'וקים אם הם בורחים ממנו לכל מקום בדירה, ואז לוקח להם שעה וחצי לגסוס ביסורים, מה שהם לא מנומסים דיים לעשות מתחת לארון, שם אוכל להעמיד פנים שהם לא קיימים?
10. למה אף אחד לא אמר לי שלילה זה לא הזמן לרסס?

הבוקר נתגלה פרק חדש ומסעיר בתולדות החתולה המקולקלת: חיבה פתאומית, בלתי מוסברת והזויה ביותר לגשם. בבוקר התעוררתי לקול קרקושים: כשמיני רוצה לצאת החוצה, היא בדרך כלל משחקת במפתחות שנעוצים בדלת ועושה רעש כדי שאדע שהיא רוצה לצאת (פויה מבזבזת הרבה יותר אנרגיה, היא מסתובבת בכל הבית ומייללת). בימי גשם כאלו, בדרך כלל מספיק רק לפתוח את הדלת לכדי חריץ קטן, שיאמת לחתולות את שראו בחלון וסירבו להאמין: המשטח בחוץ לא כשר לדריכה.

אלא שהבוקר, בעודי מטלטלת את עצמי אל מחוץ לפוך בשביל טקס חסר טעם שסופו ידוע מראש, תוך כדי אנחות וקללות ומלמולים על דירה בקומה שלישית שבה לא אתן לחתולות שלי לצאת אף פעם, הסתערה לפתע מיני (ע"ע החתולה המקולקלת, החתולה הנייחת, הצעיף לשעת מצוקה, השרמוטה, הכרית המתניידת וכו'), וברחה החוצה. מיד התעוררתי, מתוך ידיעה ברורה שכנראה רק חלמתי את הגשם ולמעשה יום שטוף שמש בחוץ, בדיוק כמו 99% מהימים בשנה האחרונה. שפשפתי עיניים. מבול נוראי. הלכתי לשטוף פנים. מבול נוראי. בזמן שניסיתי לסדר את הפרדוקס הזה של חתולה שרצה בשמחה החוצה בגשם, וכמעט החלטתי שבשלב הבא כל הכוכבים יעלמו והדאלקים יפלשו לכדור הארץ, ראיתי מהחלון את מיני מתיישבת בעציץ החביב עליה בחצר, נותנת לגשם לשטוף אותה ומקלחת את עצמה באושר.

בעודי בוהה החוצה ותוהה האם נשתבשה על חתולתי האהובה דעתה לעת זקנה, הגשם הפסיק לרדת. נותרתי עם כמה אפשרויות פעולה:

1. לתפוס את החתולה ולגרור אותה צורחת ובועטת (עד כמה שיצור אפאתי כמו מיני מסוגל לכך) אל הבית, לנעול אותה בפנים ולטוס על האופנוע לעבודה לפני שהגשם יחזור.
2. לנעול את החתולה בחוץ ולטוס על האופנוע לעבודה לפני שהגשם יחזור בתקווה שעד שאני אחזור (בערב), מיני תחזור לחושיה.
3. לחכות שתואיל הגברת בטובה לשוב הביתה, ובכך להחמיץ את חלון הגשם הצר.

בדיעבד, אין ספק שתכנית מס' 1, שנבחרה בסופו של דבר, היתה המוצלחת פחות. הגעתי לעבודה קצת שרוטה, קצת באיחור, והרבה קפואה מהגשם שירד עליי כל הדרך. מיני, כמובן, רק נשפה קצת ובמפגן אקרובטי שאף אחד לא היה מאמין לי שהיא מסוגלת לו, ברחה ממני דרך החור בגדר. היא בטח יושבת עכשיו בעציץ ומחכה באכזבה לגשם, שכמובן הפסיק לרדת בשניה שהגעתי לעבודה.