באפיסטית לשעבר

אבל זה מה שקורה כשאין זמן לעדכן את הבלוג שלך.

היה יהיה - הידוע גם בכינויו השנתון, הוא אנתולוגיה של סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה, הכוללת את סיפוריהם של כמה מהכותבים הטובים בז'אנר בישראל, לטעמי. הסיפור שלי שמופיע באנתולוגיה הוא סיפור קצרצר המשתרע על 23,500 מילים וקצת... הכי ארוך שכתבתי עד היום, ואם אהוד היה ממשיך לבקש שכתובים יש סיכוי שהיינו מגיעים לספר. ;) היה כיף. באתר המקסים שיצרה יעל אפשר למצוא בין השאר גם את ההקראות שערכה קבוצת מספרי הסיפורים בהשקת האסופה באייקון.

ואגב קבוצת מספרי הסיפורים - אם עוד לא שמעתם, יש לנו תסכית חדש (כבר לא כל כך חדש): המטלית, מאת קרן לנדסמן. מבוסס על סיפור אמיתי. לא באמת. טוב, אולי קצת. מבוסס על אתר אמיתי, בכל מקרה... כרגיל, לתסכית מלווה פוסט בבלוג שלנו שהפעם אני כתבתי.

אה, כן, אני רמת גנית עכשיו. האימה. לבקשת הציבור, אני ארכז בקרוב בפוסט בבלוג את סטטוסי רמת גן מהפייסבוק שלי. :)

"תשכח ימיני", מאת יעל פורמן, תסכית מקורי העוסק בסובלנות. עכשיו באתר שלנו, storytellers.co.il

קאסט משובח, מוסיקה משובחת, אפקטים משובחים, וכו'. :)

עוד על נסיבות כתיבת התסכית בבלוג שלנו.

קריעת תחת של חודשיים באה על סיומה סוף סוף. אני אשמח אם תקשיבו, וכמובן אם תפיצו ותפרסמו אצלכם.
http://storytellers.co.il

איך אני? אין לי זמן לכתוב, בתור התחלה. אנחנו מקליטים או עורכים תסכיתים פעמיים-שלוש בשבוע, בדרך כלל עד שעות מאוחרות, וכמעט לא נשאר זמן לשום דבר אחר. אני לא מתלוננת - זה כיף, אני עובדת עם אנשים מוכשרים בטירוף שזה כבוד ענק בשבילי שהם רוצים לעבוד איתי, ובטווח הרחוק אני מאמינה שזה יקדם אותנו מקצועית. עצם השיחה על הטווח הרחוק היא כיפית - מספרי הסיפורים הוא פרויקט שיכול להימשך כל עוד אנחנו רוצים בזה. אין לו דדליין או תאריך שאחריו אין כלום, כמו בהפקת מקור, והעבודה כל כך מגוונת שלא סביר שאי פעם ימאס לי ממנה: כתיבה, עיבוד, שכתוב, עריכת תסכיתים, בימוי, הקשבה, בחירות שונות בתחום העריכה... יש בזה גם הרבה עבודה סיזיפית, כמו שהיה במקרה של תסכיתי פרס גפן. ועל זה כבר פירטתי עוד בבלוג של מספרי הסיפורים. לכו לקרוא. ולהקשיב, כמובן. שחקנים, כותבים וכו' - אתם יודעים לאן לפנות.

עד לנקודה זו, לא היתה שנה יפה, נאורה וחגיגית מזו לגאווה בישראל. מצעד הגאווה הפך השנה רשמית לשבוע הגאווה, ואחר כך לחודש הגאווה במסגרת שנת המאה לתל-אביב-יפו. בעלון הצבעוני לעובדים שקיבלנו בעירייה המסר הועבר בצורה ברורה: הקהילה הגאה היא חלק רשמי מהעיר, חלק רשמי מחגיגות המאה. יותר מתמיד, היא בעצמה סיבה לחגוג.

וכמה שחגגו. כספי ציבור נשפכו. הפנינגים, פסטיבלים, מצעדים, חתונות. כל העיר נצבעה בצבעי הקשת. פליירים פוזרו בכל פינה, אי אפשר היה להביט ימינה ושמאלה מבלי להיתקל במסיבה גאה. והמרכז הגאה, כמובן, התות שביוגורט התל-אביבי, צבעוני וחדש ובנוי לתלפיות ועומד על תילו ללא בושה בגן מאיר, במרכזה של המטרופולין הגדולה, כמו סמל לחטאיה ועוונותיה וחיי הפריצות שהיא מנהלת, כמו עצם בגרונו של כל מי שמחפש סיבה לשנוא.

בסוף החודש תמלא שנה לעבודתי בעיריית תל-אביב-יפו כעורכת תוכן אתר האינטרנט העירוני. רוב הזמן, אני מרגישה כלפי העבודה שלי כמו רוב האנשים. היא בסדר, כזה. לפעמים נחמדה יותר, לפעמים פחות. עוזרת לשלם את שכר הדירה. אחת הפעמים היחידות בהן הרגשתי קצת יותר מזה היה לפני כמה חודשים, כשהעבירו אליי עדכונים לעמוד המרכזים הקהילתיים, והיה שם מרכז חדש. המרכז הקהילתי הגאה. שם, כתובת, טלפון. זה הכל. התחלתי להתעניין אם אולי שווה לפרסם קצת יותר מזה. בכל זאת, המרכז הראשון, היחיד, בארץ כולה. דיברתי עם האחראי על המרכזים, עם האחראי על פניות הציבור ועם נציג המרכז. היתה היענות מדהימה. תוך חודש הרמנו, בשיתוף בכירים בעירייה ואנשי המרכז עצמם, עמוד ייצוגי לקהילה הגאה בתל-אביב-יפו. רק עמוד, אמנם, עם כמה תמונות וכמה לינקים - הטכנולוגיה של האתר העירוני לא ממש מאפשרת יותר מזה. ובכל זאת, עמוד אמיתי, שלי היה חלק מרכזי ביצירתו. הרגשתי גאה בהישג הקטנטן הזה.
http://www.tel-aviv.gov.il/Hebrew/Community/Community/gays.asp

אני לא יכולה להתנער מהתחושה שמישהו ניסה להגיד לי משהו. לא לאנושות, לא לישראלים, אפילו לא לקהילת הגאווה. לי, אישית. לזו שדחפה דברים שחשובים לה, אבל לא הלכה אף פעם למצעד בירושלים כי זה רחוק. לזו שניהלה קרב צרחות עם מתכנת שעובד איתה בגלל ההומופוביה שלו, אבל רוכבת עם הדייקס און בייקס כי זה כיף. לזו שחלמה, לפני יותר משנה, שחרדי נושא נשק מתפרץ לחזרה גנרלית של "חלום ליל קיץ" ויורה בכל הגברים שעל הבמה, אבל צוחקת עם כולם כשהיא מספרת על זה, כי כמה שזה היה מפחיד ונוראי בסיוט (וזה היה מפחיד ונוראי. אני זוכרת את ניר קיטרו נופל על הברכיים עם חור בחזה, מדמם על כל המחוך היפה של ורד), זה רק חלום רע, אחרי הכל. זה לא באמת יכול לקרות.

אתמול בלילה, במרכז הגאה, הבטתי סביבי באנשים האלו, שעמדו יחד בשתיקה של כאב ופחד ובלבול. כל עוד התכנסנו התכנסות ספונטנית, וצעקנו צעקות ספונטניות וצעדנו צעדה ספונטנית, לא היה צריך לחשוב. לא היה צריך להתמודד עם המשמעויות. ועכשיו נוצרה לה כרוניקה של אבל ידוע מראש: אנשים מסתובבים חסרי מעש, הרבה חיבוקים, הרבה עיניים דומעות, נאומים שנדמו ריקים מתוכן (כי אלו מילים יכולות לעזור), וויכוחים וצעקות, וניסיונות לחשוק שיניים ולהיזכר שיש אנשים שמתמודדים גם ככה עם הצער, כמה שמנסים לצחוק כדי לא לבכות, אומרים שמצעד גאווה בלילה זה דווקא רעיון מעולה. הרבה שתיקה. אנשים השוו את ההתקהלות הזו לרצח רבין. אני חושבת שהיא דמתה יותר למשפחה היושבת שבעה. משפחה מפולגת, קטנה, מלאת תככים ואמוציות, שאולי חיה לפעמים בבועה, שלא יודעת למה היא משפחה בכלל, אבל משפחה אמיצה למרות הכל. מאות אנשים קמו אתמול, באופן ספונטני וחצוף ואמיץ, והרימו דגלים וצעדו למרכז הגאה, למרות שמישהו ירה בהם, למרות שהוא עדיין יכול, למרות שאחרים יכולים. צעדת מחאה אמיתית, כמו שלא היתה לנו כבר שנים, כדי להראות שאנחנו נמשיך לחיות. לשרוד. לחגוג.

הייתי צריכה להיזכר בזה.

1. אם הדירה הנתונה היא 25 מ"ר ואין בה מקום לכלום, איך זה שיש בה מקום ל-15 ג'וקים מתחת לארונות, למיטה, למקרר, ולכל מקום אחר?
2. מי מייצר את הג'וקים כאלו גדולים? והאם זו אני, או שהם גדלים בכל שנה ובקרוב פויה תיאבק בג'וק כפול מגודלה?
3. מאיפה מגיעים הג'וקים שנופלים מהתקרה? איפה הם היו, בדיוק, במנורה?
4. איך מבדילים בין הג'וקים שזוחלים ממש מהר לג'וקים האימתניים שזוחלים ממש מהר ואז מתחילים לעוף, אלו שגם לעמוד על כסא ולצווח "מיני! תהרגי אותו! תהרגי אותו!" לא יציל אתכם מפניהם?
5. מה הטעם לצווח "מיני! תהרגי אותו! תהרגי אותו!" אם החתולה הנ"ל מפהקת בשעמום למראה גן החיות שהשתלט על הטריטוריה שלה, וחוזרת לישון?
6. אם פויה, לעומת זאת, כל כך נהנית לקטול ג'וקים (כילדה בחנות ממתקים), למה היא בורחת החוצה אחרי שלושה מהם?
7. כיצד טועה תל אביבית ממוצעת לחשוב שחמישה עשר הג'וקים שהיא רואה כל הזמן הם בעצם רק שניים שמחליפים מקום, ואיך מסמנים אותם בצבעים עליזים כדי שהמצב לא יחזור על עצמו?
8. כיצד שומרת אותה תל אביבית על שפיות דעתה כשהיא נתקלת בכל החמישה עשר גם יחד בלילה אחד?
9. מה הטעם בריסוס נגד ג'וקים אם הם בורחים ממנו לכל מקום בדירה, ואז לוקח להם שעה וחצי לגסוס ביסורים, מה שהם לא מנומסים דיים לעשות מתחת לארון, שם אוכל להעמיד פנים שהם לא קיימים?
10. למה אף אחד לא אמר לי שלילה זה לא הזמן לרסס?

הבוקר נתגלה פרק חדש ומסעיר בתולדות החתולה המקולקלת: חיבה פתאומית, בלתי מוסברת והזויה ביותר לגשם. בבוקר התעוררתי לקול קרקושים: כשמיני רוצה לצאת החוצה, היא בדרך כלל משחקת במפתחות שנעוצים בדלת ועושה רעש כדי שאדע שהיא רוצה לצאת (פויה מבזבזת הרבה יותר אנרגיה, היא מסתובבת בכל הבית ומייללת). בימי גשם כאלו, בדרך כלל מספיק רק לפתוח את הדלת לכדי חריץ קטן, שיאמת לחתולות את שראו בחלון וסירבו להאמין: המשטח בחוץ לא כשר לדריכה.

אלא שהבוקר, בעודי מטלטלת את עצמי אל מחוץ לפוך בשביל טקס חסר טעם שסופו ידוע מראש, תוך כדי אנחות וקללות ומלמולים על דירה בקומה שלישית שבה לא אתן לחתולות שלי לצאת אף פעם, הסתערה לפתע מיני (ע"ע החתולה המקולקלת, החתולה הנייחת, הצעיף לשעת מצוקה, השרמוטה, הכרית המתניידת וכו'), וברחה החוצה. מיד התעוררתי, מתוך ידיעה ברורה שכנראה רק חלמתי את הגשם ולמעשה יום שטוף שמש בחוץ, בדיוק כמו 99% מהימים בשנה האחרונה. שפשפתי עיניים. מבול נוראי. הלכתי לשטוף פנים. מבול נוראי. בזמן שניסיתי לסדר את הפרדוקס הזה של חתולה שרצה בשמחה החוצה בגשם, וכמעט החלטתי שבשלב הבא כל הכוכבים יעלמו והדאלקים יפלשו לכדור הארץ, ראיתי מהחלון את מיני מתיישבת בעציץ החביב עליה בחצר, נותנת לגשם לשטוף אותה ומקלחת את עצמה באושר.

בעודי בוהה החוצה ותוהה האם נשתבשה על חתולתי האהובה דעתה לעת זקנה, הגשם הפסיק לרדת. נותרתי עם כמה אפשרויות פעולה:

1. לתפוס את החתולה ולגרור אותה צורחת ובועטת (עד כמה שיצור אפאתי כמו מיני מסוגל לכך) אל הבית, לנעול אותה בפנים ולטוס על האופנוע לעבודה לפני שהגשם יחזור.
2. לנעול את החתולה בחוץ ולטוס על האופנוע לעבודה לפני שהגשם יחזור בתקווה שעד שאני אחזור (בערב), מיני תחזור לחושיה.
3. לחכות שתואיל הגברת בטובה לשוב הביתה, ובכך להחמיץ את חלון הגשם הצר.

בדיעבד, אין ספק שתכנית מס' 1, שנבחרה בסופו של דבר, היתה המוצלחת פחות. הגעתי לעבודה קצת שרוטה, קצת באיחור, והרבה קפואה מהגשם שירד עליי כל הדרך. מיני, כמובן, רק נשפה קצת ובמפגן אקרובטי שאף אחד לא היה מאמין לי שהיא מסוגלת לו, ברחה ממני דרך החור בגדר. היא בטח יושבת עכשיו בעציץ ומחכה באכזבה לגשם, שכמובן הפסיק לרדת בשניה שהגעתי לעבודה.

אני אמורה לכתוב את זה!

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3631529,00.html

Oh, well...

אחת מהתחושות המיסטיות האלו גרמו לג'וליה להחליק את אצבעה הענקית ולפספס את המקש הנכון על המקלדת, וכך גילינו את אתר "אגודה ישראלית למדע בדיוני ופנטסיה", שם מצאנו שמתקיים הערב מועדון קריאה בנושא "אם החיטה" – ספר ששמו זהה לכינוי שנתנו לי הילידים שהבראתי את תבואתם. הלכנו לשתות קפה במקום קטן השייך לאדם בשם ג'ו. באופן פלאי, גם למלצר שקיבל את פנינו קראו ג'ו, והתברר ששמו האמיתי הוא יוסף והוא גדל במנזר קטן וסודי בצפון טבריה. הוא לא פגש גבר עד גיל עשרים ושתיים, וחייו עד אותו רגע עירבו בעיקר גידול פלפלים אדומים, מה שהיווה את התזונה העיקרית שלו ושל הנזירות, ועל כן היה עור פניו אדמדם ונוטה להישרף בשמש. הוא הנחה אותנו אל מועדון הקריאה, בשולחן גדול במרכז הקפה, שאף על פי נוחותו היחסית נאלצו שני מלווי העצומים להתאים את גופם אל הכסאות והשולחנות שבו. .
מנחת המפגש, ליאה, היתה אישה צעירה משונה מאוד. היא ענדה חתול שחור על צווארה, אך עד סוף הערב נמלט הלה בדרך מקורית ביותר, שאיש מאיתנו לא התחקה אודותיה אף על פי שהבטנו בה חלק גדול מהזמן. היא טענה כי רבים מהתליונים שהיא מכינה נעלמים כך. שמה לא היה באמת ליאה, אבל אנשים רבים במה שהיא כינתה "הקהילה" קראו לה כך, ככל הנראה בגלל שם וירטואלי שניתן לה לפני כמה שנים, לא על ידי אפריקאים שהבריאה את החיטה שלהם כמותי, אלא על ידי ישראלים אשר שאבו השראה דווקא מיוצר קולנועי שחלם על גלקסיות רחוקות ונשים ששערן קלוע ככעכים על ראשן.
היא סיפרה לי שבכל חודש היא נוהגת לכנס את אותה קבוצה משונה של אנשים (שהיו משונים אף על פי שאיש מהם לא היה גבוה במיוחד, נמוך במיוחד או ערום במיוחד) באחד מבתי הקפה העירוניים, ובאותו מעוז של נורמליות וחיי עיר שלווים הם מקיימים דיון צופן סוד על ספר נשכח שקראה רק אותה קבוצה מובחרת. היא גם התאוננה באוזנינו שהצמחים בגינתה מתים לעתים קרובות. הצעתי מיד את שיטת הגידולים האורגניים בטלפתיה שגיליתי, אבל אישה צעירה אחרת מתוך הקבוצה אמרה, בנימה ברורה של מורת-רוח, שצמחים ששוכחים להשקות אותם, אפילו אם החיטה עצמה לא תוכל לעזור להם.
עמדתי למחות, אבל אז נאלצנו ללכת כיוון שהסתבר שהפקחים בתל אביב מצאו דרך לגרור את ההליקופטר האדום שלי אפילו מגג מרכז וייצמן. השתוממנו והתרשמנו לנוכח הנחישות שלהם. ברידינג, כשבאנו לאסוף את ההליקופטר מפקידת הקבלה, סיפרה לנו זו איך נאלצה לוותר על מקצועה כדייגת כרישים בים התיכון. עד לפני חמש שנים, גרה זו על יאכטה ושימשה כפיתיון אנושי למלתעותיהם הנוראות של הכרישים, אך כיוון שהיתה כה שמנה ועצומה לא הצליחו לבלוע אותה, והיו נחנקים. אז היתה מביאה אותם אל החוף וסועדת על בשרם, ומשתפת בחגיגה את המתרחצים. כל זאת, עד ששפך הירקון גרם לכרישים האחרונים בים לנפוח את נשמתם בקול נפיחה עזה. הפקידה התגעגעה לחייה הקודמים, אך כיוון שלא נאלצה עוד לשמור על משקלה הרב, וכיוון שבשר כרישים היה הדבר הערב לחיכה ביותר, ירדה במשקלה בעבודתה החדשה כמאה וחמישים קילוגרמים, וכעת היתה אישה רזה ומצודדת למדי.
לאחר ששילמנו את הקנס הנחוץ, היא שחררה את המסוק שלי וטסנו הביתה, שם כתבתי את חוויותיי ממועדון הקריאה, ושמרתי אותם על המחשב בתיקייה לה קראתי "ליאה שלי" (על משקל "My Documents"). אף על פי שלא חשבתי שאבוא עוד למועדוני קריאה. זו היתה חוויה משונה מדי, אפילו עבור גמדה בהליקופטר אדום שהוריה נפלו דרך חור מישראל לאפריקה.

שיחה ביני לבין יעל בג'ימייל לפני כמה ימים (הניסוחים לא כל כך מדוייקים בגלל שאין לי זמן לחפש את התמלול)
יעל: האמת שפירסינג בכנפיים זה באמת רעיון קצת הזוי. זה בטח משבש את שיווי המשקל בזמן תעופה P-:
אני: ‫אני בטוחה שגם אוברון חושב ככה. אני באמת מתפלאת שהוא הסכים לזה.
יעל: את אמורה לדעת אם הוא חושב ככה. את כתבת את המחזה! או שזה היה החלק של ורד?
אני: במקרה סצנה 1 היתה שלי, אבל זה לא משנה. והאמת, הכרתי את הדמויות שלנו, אבל אז הן התחילו להתנהג כמו שהן רוצות ולא כמו שאני רוצה!
יעל: יפה. דמויות עם אופי עצמאי.
אני: כן, אני בטוחה שזה טוב לכותב, אבל אני בטוחה שכשכותבים אומרים מה שאמרתי כרגע הם בדרך כלל לא מתכוונים לזה שהדמויות שלהם רצות להם מול העיניים בכנפיים ומלבושי עלים וצורחות "פאאאאאאאאאאאאאק!!!!!!!!!!!!!!!!!!" בקול שמרעיד את כל הבניין.

מחר חזרה גנרלית! אמא'לה! אמא'לה! אמא'לה!

וכעת - עוד פרק בתולדותיה של החתולה המקולקלת: בשבוע שעבר הלכנו לוטרינר וגילינו שלמיני יש (כנראה) דלקת במעיים. לא נעים. קיבלנו אנטיביוטיקה שצריך לקחת פעמיים ביום, והוטרינרית שראתה את הבעת החרדה על פניי המליצה לערבב את האנטיביוטיקה במזון רטוב. כיוון שכבר קיבלתי את העצה הזו, אבל עוד לא יצא לי ליישם אותה מעולם, קניתי שלוש פחיות של מזון רטוב - כי לכו תדעו כמה יהיה צריך בשביל קופסת אנטיביוטיקה.
הטריק עבד טוב יותר משציפיתי. מיני אכלה את האנטיביוטיקה שלה בתיאבון וללא חשד כלל בתוך אוכל רטוב, וגם פויה קיבלה כמובן, כדי לא לעשות אפלייה.
אלא מה? הבוקר, בעודי משרכת את רגליי העייפות אל המטבח, הוצאתי קערה חדשה לאוכל, הנחתי את האנטיביוטיקה בפנים, הלכתי אל המקרר להביא את המזון הרטוב, וכשהסתובבתי בחזרה גיליתי את מיני מכלה בתיאבון את כדור האנטיביוטיקה הזה, אפילו בלי כוס מים, פשוט בבליעה אחת.
אני לא מאמינה שבזבזתי כסף על מזון רטוב. היה צריך להיות ברור לי מראש שהחתולה הזו, הבור-ללא-תחתית הזו, תאכל כל מה שאני אתן לה ועוד תבקש תוספת. אולי כדאי שאני אבדוק ששארית האנטיביוטיקה נעולה בארון...

אתמול נזכרתי איזה כיף זה זרחין שכולם יוצרים בו. כשיש אווירה אמיתית של יצירה. בסופו של דבר, אף על פי שממש כיף לי לראות פעם בשבוע את כל החברים שלי, וכמה אנשים מגניבים חדשים (אין ספק שזה קטע כיפי של זרחין, להכיר יוצרים חדשים), הקטע בזרחין הוא ליצור, והיצירה ביחד היא מה שבאמת כיף. אתמול היו בינינו כותבים, סורגים (כולל סורגי ניילון!), רוקמים, חורזים, תופרים ומקפלי-תוכניות (טוב, זה לא ממש יצירתי, אבל זה פרודוקטיבי לכנס ניבן...), ואני חזרתי לממלכת הפימו והכנתי בית אגדתי קטן לסבתא, בתור פיצוי על זה שלא הגעתי אליה היום (בגלל החזרה ובגלל שאני מתחילה עבודה חדשה מחר בבוקר). וגם נכוויתי באצבע ממאפין, ועכשיו יש עליה שלפוחית קטנה, אבל מהסוג שלא מפריע לי להקליד, מסתבר.

וגם: אחרי כמה חודשים קשים מנשוא ללא אמצעי אפייה, ובאדיבותה של קרן אמבר (שהתרימה אנשים ללא ידיעתי והסכמתי!) שאספה מספיק כסף מאנשים שכנראה אוהבים את המאפינס שלי, התנור החדש נקנה! קניתי אותו בחנות חשמל ליד ההורים ביום חמישי, וביום רביעי הקרוב אמא תקפיץ לי אותו כשתהיה בתל אביב. תודה לכל מי שתרם לאושר הזה. נראה לי שזה מצדיק מסיבת מאפינס, ממש בקרוב.

במסגרת "דברים משונים שמדברים עם ליאה", על גב הקרטון של סכיני המטבח הפשוטות לחלוטין שקניתי הערב גיליתי את ההודעה הבאה:

לקוח/ה יקר/ה
מעט חוכמת חיים לפנייך...

עם גוף בריא אפילו בית
המכוסה סכך הוא בית נוח
עם נפש רגועה אפילו שורשי
כרוב הם מזון ערב לחיך

אם תשכיל לשבת רגע אחד
בשקט,
אזי תחוש עד כמה גדולה היא
המהומה סביבך

אדם שלא מזמין לביתו אורחים
יהיו לו גם מעט מארחים

קל יותר לרדת מהגבעה
מאשר לטפס עליה

לא תוכל לצפות ששני קצוות
מקל הסוכר יהיו בעלי אותה
המתיקות,
כדי להשיג דבר אחד צריך
לוותר על דבר אחר.

יש לי כמה דברים להגיד על זה:
1. כרוב, ובוודאי השורשים שלו, לא טעימים בשום מצב.
2. בדרך כלל, כשאני יושבת בשקט, העולם דווקא שקט מאוד ורק אני מרגישה אשמה על כמות הדברים שיש לי לעשות.
3. מה לגבי אנשים שמאוד אוהבים לארח אבל מבשלים לאורחים רק את אותם שלושה דברים שהם יודעים לעשות כל הזמן? האם יוזמנו לבתי אחרים, ואם כן, מה יאלצו אותם לאכול שם? (ע"ע סעיף 1)
4. למעשה, אחרי שעולים על הגבעה, הכי קל זה לתקוע דגל, להכריז עליה כעל רכושכם ולא לרדת יותר לעולם.
5. מקלות סוכר טעימים בכל קצה, אבל את המסר רוברט פרוסט העביר טוב יותר.

אני תוהה מה יהיה החפץ הבא שיתחיל להקרין אליי דברי חוכמה. זו לא תהיה הטלויזיה, זה בטוח, אלא אם כן אחד מחברי שבט טאיינו שמר את שכלו השנון והחריף לסוף המשחק.

אני מתה על ממים מוזיקלים. המם הנוכחי נגנב ללא בושה מהגר, ותורגם (גם ללא בושה).
מספר שירים על המחשב: 2137, בטח יש כ-100 כפולים שפשוט עוד לא עברתי עליהם.
השיר האחרון שהתנגן: Suzanne Vega - Rusted Pipe
השיר הכי פופולרי: משתנה כל כמה ימים. כרגע: The Nields - This Town is Wrong
השיר האחרון שהתווסף לספרייה: Dar Williams - I Won't be Your Yoko Ono וכמעט במקביל Wicked Soudntrack - No Good Deed Goes Unpunished (כי הגרסה הקודמת היתה קטועה)

על פי כותרת:
השיר הראשון: 1000 Maniacs - Trouble Me
השיר האחרון: Youssou N'Dour & Neneh Cherry - Seven Seconds, אבל הוא התווסף רק לפני יומיים. זה היה צריך להיות Wolfe Tones - The Foggy Dew

על פי זמן:
השיר הקצר ביותר: פה נשאלת השאלה מה זה שיר. הקובץ הכי קצר שיש לי היא גרסה מקוצרת של We're Off to See the Wizard מתוך הקוסם מארץ עוץ. השיר-שיר הכי קצר הוא כנראה Indigo Girls - Collecting You
השיר הארוך ביותר: Loreena Mckennitt - Standing Stones (of the Orkney Isles)

כמה שירים מופיעים בתוצאות החיפוש הבאות:
Death - 3
Life - 17 (בין השאר, בגלל Lifehouse...)
Love - 127 (אלוהים ישמור אותי, אחר כך אני מתעצבנת שאני כותבת רק על אהבה...)
Hate - 1
You - 363
Sex - 3

האומן המיוצג ביותר:
Indigo Girls, 126 songs

היום היה היום הראשון לאזרחותי במדינת מובטלינה. יש סיכוי סביר שתהיה לי עבודה בסוף החודש, אבל בינתיים אני ממשיכה לחפש. לא מודאגת במיוחד, אפילו קצת מרגישה טוב עם הדרך החדשה הזו. יש לי עבודת כתיבה חדשה (תודה, מיצי! ותודה על הכל, באופן כללי, ותמיד), וכמה עבודות קיימות שאני יכולה קצת להוסיף בהן. ביקשתי ממרקורי להפסיק את "סערה בקסת דיו", שאני מרגישה שלא ממצה את אפשרויות הניתוח וההעמקה בגלל הגבלת המילים המטורפת שלהם (למרות שאם תבדקו באתר שלהם, מסתבר שהם "החליטו להפסיק את המדור", נו טוב), אבל קיבלתי בתמורה טור אחר. נדחיתי מאספמיה עם "אביב" (ואם להוציא לרגע דיבה על העורך הרשע של הקהילה - דחייה מנומקת ומפורטת להפליא. אל תספרו לאף אחד, שלא יצא לו שם של נחמד חס וחלילה :). גם ליאת לא במיוחד אהבה את הסיפור הזה, וכנראה שבאופן כללי הוא עובד טוב יותר ונשמע פחות מאולץ בהקראה מאשר בקריאה. ליאת חושבת שאני צריכה להתמקד במה שאני יודעת לעשות, בסיפורים שקל לי לכתוב. אבל אני לא רוצה להיות זו שמזהים את הסיפורים שלה, שיודעים מראש מה יקרה, מה היא תכתוב (בדרך כלל על אהבה). אם יש קוראי בטא בקהל שישמחו להעביר ביקורת נוספת, אני אשמח.

איפה הייתי? אה, מדינת מובטלינה. כן. קמתי מאוחר, שטפתי את הבית כדי להרגיש שאני עושה משהו, קראתי כמה עשרות עמודים, בישלתי, שלחתי קורות חיים, ראיתי קצת טלויזיה. הלכתי עם יעל ואיתי להליכה בפארק, במהלכה איתי, שנמצא בכושר מצויין לעומת שתינו קרע לנו את הצורה. נמתחתי עד קצה גבול היכולת, והיה נורא כיף. אני עדיין על מתקפת אדרנלין. חזרתי הביתה, שיחקתי קצת דיאבלו כדי להשלים את הטור לוואלה. בסך הכל, יום פרודוקטיבי, ומצב רוח טוב באופן מפתיע יחסית לתהומות הדיכאון שאני זוכרת מהפעמים הקודמות שבהן הייתי מובטלת. אולי זה עוד יגיע. ואולי היקום בכלל מנסה להגיד לי לעבוד מהבית? אני אנסה לכתוב כל יום, להתקדם קצת בסיפורים שלי. נראה מה יקרה.

אה, וקניתי מטרייה. מסיבית כזאת. השמש, בתגובה, זורחת באושר רב יותר מאי פעם. נו, טוב.

אני אדם מפוזר מאוד באופן כללי, והצלחתי לאבד כל דבר בחיי, מצרור מפתחות לאחות קטנה. אבל ככל שזה נוגע למטריות אני איומה אפילו יותר. אין מקום שביקרתי בו אי פעם עם מטרייה ולא השארתי אותה שם: בית ספר, אוניברסיטה, בתי קפה, מסעדות, אצל חברים, במכוניות של חברים, באוטובוסים, סתם ברחוב, ואיפה לא. הממוצע שלי בחורף הוא שש מטריות, לאחר שנואשתי מלהבין היכן השארתי את זו שאיבדתי.
אבל החורף החלטתי להתחכם, ובמקום לרכוש כדרכי את המטריות ב-10 ש"ח בשוק, שלא כואב יותר מדי הלב לאבד, עלה בדעתי שאם רק היתה לי מטרייה ממש קטנה, הייתי יכולה פשוט לשאת אותה איתי בתיק (גם רטובה, בתוך שקית ניילון) וכך לא לאבד אותה לעולם. ולכן רכשתי במיטב כספי (63 ש"ח!) בחנות הפלצנית הקרובה למקום מגוריכם מטרייה שמתקפלת בערך לגודל של מחדד, והייתי שמחה בחלקי ומאושרת במהלך החודשים שקדמו לחודש זה.
הבעיה היא שהמטרייה החדשה שלי כל כך קטנה, שאני פשוט לא מצליחה להיזכר איפה הנחתי אותה. הפכתי את הבית, את העמדה שלי במשרד, ומה לא בעצם. בקיצור, איכשהו איבדתי גם אותה. אם מצאתם אצלכם במקרה מטרייה סגולה קטנטנה, תגידו. בינתיים, החלטתי שהעונש שלי הוא אי-קניית מטרייה חדשה. אתמול הלכתי את 15 הדקות ממני לקפה ג'ו, למועדון הקריאה (שמתקיים בשידור חוזר היום) והגעתי כשאני נראית כמו בתולת ים. נראה אם אני אשרוד עד סוף החורף.

הרגשתי קצת רע היום בבוקר והחלטתי לא ללכת לעבודה (ממילא פיטרו אותי ובסוף החודש אני מסיימת לעבוד). אף על פי כן, עבדתי מהבית, הגבתי למיילים של מפיקים, הייתי בקשר עם עורכי התוכן באורנג', עשיתי שינויים באתר, אישרתי אודישנים ותגובות, עניתי לילדים בפורום, דיברתי עם המלהקת באמא'לה שהיתה צריכה שחקנים דחוף-דחוף-עכשיו, מצאתי לה את השחקנים האלו. בקיצור, עבדתי רוב הזמן עד שעה זאת. ועכשיו מתקשרת עליי המזכירה הפוסטמה מהמשרד ומבקשת ממני מידע על השחקנים של הכפולה. אמרתי לה את האמת - שאני לא יודעת עליהם כלום חוץ מהגיל שלהם והמקום שממנו באו, שאם מישהו יודע עליהם משהו זה מי שעבד איתם על הסט. היא אמרה שהבוס שלי (שיושב שבעה כרגע על אביו, מסכן), היה אמור לטפל בזה, והתעקשה שאני אעשה את זה. אמרתי לה שהדרך היחידה להשיג את המידע על שבעת השחקנים האלו היא להתקשר אליהם אחד אחד. אמרתי לה שוב שזה ממילא לא התפקיד שלי (באחריות היחצ"ן, אם כבר), וכיוון שאני ממילא מרגישה לא טוב אין לי כוונה לעשות את זה. היא התחילה להתווכח ולהגיד לי שאני מקטינה ראש. אמרתי לה שוב שאני חולה, שפיטרו אותי (ורק אתמול המפיקה הראשית, שהיא זו שפיטרה אותי, ביקשה ממני "לגבות את הבוס שלך" ולהישאר עד שהוא חוזר ורק אז לעזוב, אין גבול לחוצפה), ואין לי כוונה להתאבד עכשיו על השחקנים האלו (שלא לדבר על כך שאף אחד לא משלם לי על שיחות מהבית או מהסלולרי). היא אמרה לי שוב שאני מקטינה ראש ומשאירה אותה עם העבודה. אמרתי לה שוב שאין לי כוונה לעשות את זה, ואז אמרתי יפה שלום וניתקתי.
כנראה שפיתחתי שמץ קל של אסרטיביות. לפני שנה הייתי עושה את כל הטלפונים האלו מהבית בלי מילה של ויכוח. מצד שני, אני עצבנית עכשיו נורא, אף על פי שאני מרגישה שעשיתי את הדבר הנכון.

גנוב מהאלפית בג'ינס, שגנבה את זה על פי השמועה מהבוג'י.

( סיכום השנה שלי )

הייתי רוצה להתחיל בדוגמית קטנה, שיר הפתיחה החדש של העונה השנייה, בביצוע כוכב הסדרה, אלון לוי. לא לבעלי לב חלש.

מה שהלב אומר\אלון לוי

אמרו שיש לי משימה
אחד אל מול כולם
מטרה כל כך פשוטה
להציל את העולם

יש בי כח לשנות
כח לא להשתנות
יכול הכל וכל יכול ורק דבר אחד חסר
לא יכול לומר מה שהלב אומר

עוד שניה המלחמה
אין זמן לעצור
מי יותר חזק עכשיו
מי יותר גיבור

אם רק תעיפו עוד מבט
ותעצרו להתקרב
תוכלו לראות שלב אמיץ
נשאר עדיין לב אוהב

יש בי כח לשנות
כח לא להשתנות
יכול הכל וכל יכול ורק דבר אחד חסר
לא יכול לומר מה שהלב אומר

יש עוד כמה בתים, אבל אני אחסוך אותם מכם. למי שזה לא הספיק, ואמיץ במיוחד (שלא לדבר על גיבור, כל עוד יש בו לב אוהב...), גם השיר להורדה. (באדיבות פורומי FXP). אני לא ממליצה בכלל. "שחקן" שמנסה לשיר, לנגן וככל הנראה גם לכתוב זה דבר פשוט מביך. והעריכה של הפתיחה מזוויעה. הפתיחה הקודמת היתה היי-טקית ומגניבה. זאת מגוחכת.
http://www.fileflyer.com/view/euvneAo

אם העונה הקודמת של הנפילים היתה בינונית מינוס, העונה השנייה של הנפילים מביכה. פשוט מביך אותי להביט בטלויזיה - אפילו לא כיוצרת לעתיד במדיום הזה, אלא כצופה. העונה נפתחת בחללית אוייב שצפה לה בחלל מעל כדור הארץ, וצורי מיודענו (הסופר-הירו של הסדרה, למי שהחמיץ), יורה עליה מחלליתו שלו, בלי יותר מדי סיבה. על כדור הארץ - משבר דיפלומטי. נשיא ארה"ב, נשיא רוסיה ונשיא סין מחליפים איומים טלפוניים ומאיימים בשיגור טילים. ברגע האחרון אבא של צורי עולה לחללית, פותח את המסך ומשגר תמונה שלו לכל הטלויזיות בעולם, שם הוא מסביר להם (בעברית כמובן), שחלליות אוייב עומדות להגיע, ושכדור הארץ עומד בפני מלחמת חלל, ועל כל המדינות לאחד כוחות, לבנות צי של חלליות ולהתכונן לפלישה חייזרית בעוד חודש. מיד נפתר המשבר הדיפלומטי וכל מנהיגי העולם החופשי משיבים את הטילים הביתה עם ראש הנפץ בין הרגליים. מיד לאחר מכן ראש הממשלה מגיע לכמ"ג (כפר מחקר גרעיני, למי שהחמיץ) ומכניס את צורי ואביו לכלא על בגידה במולדת, או משהו. כמובן שנפילים חוזרים במקביל ללכת באין מפרע על כדור הארץ, כשהאדם היחיד שיכול לעצרם בכלא. אחד מהם, בפרק החמישי של העונה, הורג את ראש הממשלה על ידי כך שהוא גורם לו להכיר אותו ויורה בו מטווח קצר. מעודן מאוד, לא?

כעת, בהנחה שדמעות הצחוק לא חנקו אתכם, סמנו בתיאור שקיבלתם לעלילה העונתית הנ"ל חמש-עשרה דברים שיכולים להיראות ממש חובבניים, מטופשים, לא עשויים היטב ובאופן כללי גרועים על המסך הישראלי. תוסיפו להם חמישה דברים שקשורים לבימוי, צילום, משחק, עריכה ולוקיישן. בדיוק. ככה.

אני לא אשאל מה קרה לנפילים. ממילא זו לא היתה סדרה טובה במיוחד. אבל היא היתה פונקציונלית, דרמה יומית לילדים ונוער, והיה בה מד"ב, וזה הספיק כדי לשמח אותי. אני לא רוצה פתאום איכות משום מקום. אני פשוט רוצה... בינוניות.
לא, זה לא נכון. מה שאני באמת רוצה זה שמישהו יקנה את הסדרה *האיכותית* שלי כבר, דאמיט.
אגב, המקבילה בערוץ הילדים של הוט (הנפילים משודרת ביס) קצת פחות נוראית, ולמעשה מוצלחת יותר מ"הנפילים" בעונתה הראשונה: "האי", הגרסה הישראלית לאבודים, אבל עם ספר תמונות מגניב שחוזה את העתיד, מערה היי-טקית שמנקה את המטבח בעצמה, ושחקנית-שתיים טובות. אוקי, בינוניות-פלוס.
*אנחה*. דבר אחד טוב יצא מכל "הכפולה" הזה. הבנתי שלפחות יש בתעשייה הזו כמה במאים שלא יסכימו לקבל לשורותיהם שחקנים לא טובים.

אה, ואגב-כזה: אני ויעל מתכננות להתחיל צעידות בפארק (זאת אומרת, אני מתכננת לגרור את יעל). מי שרוצה להצטרף אלינו מוזמן. זה טוב לכושר.

אתמול הייתי ביום הפקה ארוך, משבע בבוקר ועד שמונה בערב, וכשחזרתי גיליתי שהחתולות (כנראה פויה), הפכו את הסדקים הקטנים בקיר שלי לחור ארוך וגדול. יש לי קצת גבס, אבל אני לא חושבת שזה באמת יסתום חור עמוק וארוך כזה. מישהו יודע מה אני צריכה? מלט? סיד? טיח? חומר לסתימת חורים? חומר אנטי-חתולים?

יום ההפקה היה כיף, והיה בדיוק מה שהייתי צריכה אחרי כמה ימי הדיכאון והמחלה האחרונים שעברו עליי. הוא אמנם היה קשה פיזית, אבל מרתק מבחינה מקצועית. כבוגרת החוג לקולנוע, הייתי צריכה לעבוד הרבה יותר בהפקות עד היום, אבל נמנעתי במכוון מהעבודות האלו בעוד הבוגרים הלהוטים האחרים קופצים על כל מה שקיבלו, מעוזרי הפקה לנערי מים. נכון שכל דבר זה ניסיון, אבל יש יותר מדרך אחת למצוא עבודה כתסריטאי, ואני החלטתי להגיע מכיוון התוכן, ולא לקרוע את עצמי על ימי הפקה (שנמשכים בממוצע בין עשר לשש עשרה שעות) בתהליך. יום ההפקה הזה חיזק את ההחלטה שלי, למרות שאני רואה גם קצת מה פספסתי בתהליך. לראות סט אמיתי של הפקה, עבודה של במאי, תאורן, צלמים, סאונדמנים, מפיקים. להרגיש את הלחץ והכיף הזה, התחושה שיוצרים כאן משהו. וזה היה רק יום הפקה קטן. בעיקרון, היה מדובר בגמר של הסדרה "הכפולה", בכיכובה של עדי הימלבלוי, שחיפשנו לה שחקנים דרך האתר שלנו במהלך החודשים האחרונים. הגמר נערך במתכונת דומה לכוכב נולד - 26 המועמדים שעלו לתפקידים השונים למדו טקסט חדש, כל אחד עבור אחת משבעת הדמויות שהוא נבחר לשחק, ושיחקו מולנו, ומול השופטים (שני במאי הסדרה, דנה המפיקה, ויורם לוינשטיין הרשע, מנהל בית הספר למשחק). השופטים ראו, צפו, נתנו ביקורת, והתדיינו מי יקבל את התפקידים. היה מרתק לצפות בשחקנים המצויינים (רובם) וחסרי הניסיון (רובם) שהגיעו לגמר וניסו לעבוד עם הטקסטים הלא-כל-כך-טובים שנתנו להם. דחפתי ידידים לכמה תפקידים הפקתיים (הלל, החבר של ליאת, היה עוזר ההפקה שלנו, ומורן היתה הסטטיסטית, או מחזירת הטקסטים, ואיפרה קצת את הבמאים. תפסתי את עצמי נותנת לה מתוך הרגל הערות בימוי על המשחק שלה...). בסוף היום הבוס שלי, שכנראה הרגיש אשם שהייתי צריכה לעבור את כל זה ואת הימים שלפני בעבודה כשאני חולה, אמר לי לא לבוא היום, שזה בדיוק מה שהייתי צריכה.
איזה מגניב לעבוד במשרד הפקה אמיתי. ועכשיו אני חוזרת לענות על שאלות של ילדים בפורום...

מועדון קריאה: רביעי הבא, שבע וחצי, קפה ג'ו בבוגרשוב, "הלוויתן מבבל". בואו!

שמישהו יגיד לי שאני לא היחידה ששמעה הרגע את *הטיים וורפ* ב*גלגל"צ* בשעה שלוש בצהריים!